<h1>ראב"ן — ב"מ</h1>
<h2>דף כ.</h2>
ראובן שהלך למדינת הים והיה לו בית אצל שמעון וסגרו והלך לו ובא שמעון ונשתמש בו כל ימי היותו למדינת הים ובחזירתו תבעו שכר ביתו שנשתמש בו, ושמעון משיבו אע"פ שנישתמשתי בו ל"ה צריך לי כי היה לי בית. דין זה פסוק מיהא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או א"צ היכי דמי אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה נהנה וזה לא חסר הוא, מהכא שמעינן דזה נהנה וזה לא חסר פטור אלא בחצר דקיימא לאגרא שהעמידוה בעליה לכך שהיו משכירין אותה לאחרים וזה שדר בה עביד למיגר שאין לו בית אם לא ישכור זה נהנה וזה חסר הוא דודאי חייב להעלות שכר לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי מצי אמר מה חיסרתיך או דילמא מצי א"ל הא איתהנית ומסקנא זה נהנה וזה לא חסר פטור, וכ"ש שמעון זה שלא נהנה שהיה לו בית וראובן לא חסר שהיה ביתו מוסגר שהוא פטור, והבית מוסגר ישן היה ולא מצי טען השחרת כתליי וחיסרתני, אבל זה לא נהנה וזה חסר חייב כר' יהודה דאמר [ב"מ קי"ז.] אף זה דר בתוך של חבירו חייב מפני שמחסרו שמשחיר את כתליו.
<h2>דף מח:</h2>
וראובן שאמר לשמעון שמור לי חפץ זה ושמעון אמר הנה ביתי לפניך, דין זה פסוק מדרבא [ב"מ מ"ט:] דאמר כל הא ביתא קמך לא מבעיא שומר שכר דל"ה אלא אפי' שומר חנם ל"ה ואם נגנב או אבד א"צ לישבע. ונ"ל דהא דרבא כרבי (חייא) דאמר [ב"ק מ"ז:] בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעה"ב לשמור ושמואל פסק התם הלכה כרבי.
<h2>דף מט:</h2>
ראובן מכר לשמעון בית שהיה של אבותיו ומצא שמעון בכותל מטמון אם לא בנו אבותיו מתחילה אותו בית. דין זה פסוק מיהא דתנן [ב"מ כ"ה:] מצא בכותל ישן הרי הוא שלו ותנא מפני שיכול לומר של אמוריים היא, הכא נמי י"ל משל גוים שבנו מתחילה זה הבית היה המטמון וזכה בו שמעון, אבל אם בנו אבותיו של ראובן או ראובן את הבית הזה חייב שמעון להחזיר לו אם מצא מחציו ולפנים דתנן מצא בכותל חדש מחציו ולפנים של בעה"ב דאבותיו הטמינוהו. ואפי' בנאוהו אבותיו (או) [אם] הוא משכירו לאחרים אין לראובן בו כלום כי הוא של אחריו שהיה בו, כדפרכינן [כ"ז.] ואמאי וליזיל בתר בתרא מי לא תנן מעות שנמצאו עד אמר ריש לקיש כגון שעשאו פונדק לג' בני אדם דליכא בתרא, אבל אם השכירו לאחרים [ואיכא בתרא] דידיה הוא (אמרי). כל הני דאמרי מצא בכותל ישן או בכותל חדש מחציו ולחוץ או מצא בחנות, ולא אמרי תקני ליה לבעל הכותל או לבעל חנות חצירו מדר' יוסי בר חנינא דאמר ריב"ח חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ה"מ חצר המשתמרת לדעתו ולא שכיחי בה רבים כדאמרי' בשנים אוחזין [י"א.] גבי ראה אותן רצין אחר מציאה ובפרק השואל [ק"ב.] במשנת הזבל של בעל הבית, ואפי' בחצר המשתמרת לא קני אלא דבר שבגלוי ומצי למישקל בעה"ב אילו היה שם כדאמרי' בפ' שור שנגח אה"פ [מ"ט:] אמר רבה משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל והחזיק בו זה קנה נגד מעותיו וזה קנה את השאר ומקשי ותיקני לה חצירו מדר' יוסי ב"ח ומשני דליתיה כל היכא דאיתיה לדידיה דאי בעי למקניי קני חצירו נמי [קני] כל היכא דאיהו לא מצי קני חצירו נמי לא קניא, ובשילוח הקן [חולין קמ"א:] נמי אמרינן הכי, היל[כך] דבר טמון דאיהו לא מצי למישקל דהא לא חזי ליה דלישקליה חצירו נמי לא זכיא ליה, והמבין יבין שכן הוא מדלא מקשי הכא גבי מצא בגל או בכותל ישן ובכולה הא מתנית' ותיקני ליה חצירו משום דדבר טמון הוא ולא מצי איהו זכי ביה הילכך כותלו נמי לא זכי ליה אם של אמוריים היה, ואיהו לא מצי טעין אני הצנעתיו שם דהא שתוך טפי ואין בטענתו כלום, ואם של ישראל אחר שהיה הבית שלו קודם שהיה של זה שהוא עכשיו שלו אייאש מיניה כיון דשתוך טפי והרי הוא של מוצא כי חצירו של אחרון לא קנה לו דטמון הוא כדפרישית. אבל בכותל חדש שבנאו זה בעה"ב כיון דמצי למטען שלי הוא שאני הצנעתיו בכותל דליכא למיתלי הממון באחרים שהיו לפנים מחציו ולפנים דברירה טענתיה דעביד אינש דמצנע תמן אפי' אי לא טעין קני ליה כותליה כיון דאי טעין זכי ביה כדפרישית דברירה טענתיה כותלו נמי זכי ליה אע"ג דטמון, אבל מחציו ולחוץ דלא ברירה טענתיה דלא עבד דמקריב ממוניה לרה"ר דילמא גנבי ליה לא קני ליה כותלו הילכך הוא של מוצא. וכן נמי אם מחציו ולפנים אם מוכחא מילתא דמבחוץ הושם כאן כגון דקתא ושנצים לבר לא קנה כותלו דאפי' יטען אני הצנעתיו שם לאו ברירה טענתיה, אבל קתא ושנצים לגאו אפי' הסכין והכיס לבר בחציו (וחציו) [ולחוץ] כיון דאי הוה טעין אני הצנעתיו שם ברירה טענתיה דמוכחא מילתא, כי לא טעין זכיא ליה כותל והמוצא יחזיר לבעה"ב. ואם הי' משכיר לאחרים מיום שבנו דלא מצי טעין בעה"ב אני הצנעתיו, לא מבעיא מצא בכותל אפי' מחציו ולפנים דהוא [שלו] אלא אפי' בתוך הבית בגלוי הרי הוא של מוצא ולא קנה לו ביתו לבעה"ב דאינו משתמר דרבים מצויין כדמוקמינן שעשאו פונדק לג' ישראלים כאחד וכ"מ שהרבים מצויין הרי הוא של מוצא, ואותו שנפל ממנו [מייאש] כדמפרש נמי ואזיל מ"ט ההוא דנפל מיניה מייאש. ואותם שעמו נמי אין הבית ששוכרין קנה להם דהא אינו משתמר דרבים מצויין שם, ולבעל (אבידה) [הבית] נמי לא קני ליה (ב"ה) [הבית] משום האי טעמא דאינו משתמר. וכן מצא בחנות נמי כיון דרבים מצויין שם כיון שנכנסין ויוצאין לקנות הו"ל חצר שאין משתמר, אבל בין התיבה שבו חפצין שאין רבים דורסין שם הוי מקום המשתמר. וכן לפני השולחני כיון דרבים מצויין שם הרי הוא של מוצא, אבל בין הכסא ולשולחן שאין רבים דורסין שם הוי חצר המשתמר וקנה לשולחני.
כלל חצר המשתמרת דקניא דלא דרסי בה רבים ודבר שאם היה בעל החצר שם הוי מצי למישקליה ולמיזכי ביה אבל דבר דלא מצי למישקליה לא זכיא ליה כגון טמון וכגון שאינו שבור וגוזלות המופרחין, אע"פ צבי שבור וגוזלות שלא פירחו אינו קונה בשדה שאינה משתמרת אא"כ רץ אחריהן ומגיע אבל שדה המשתמרת כיון דאיהו מצי זכי ליה [אם] היה שם חצירו נמי זכיא ליה, כלל דברי ר' יוסי בר"ח בחצר המשתמרת, ודבר ידוע ונראה, ודבר המשתמר שם לאפוקי דרסי בה רבים דלא קניא ליה, ודבר שאינו ידוע ונראה לא קניא ליה כגון טמון דהא אי קאי התם איהו בחצר לא הוה מצי למישקליה דלא זכי ביה, ודבר המשתמר שם ולא גוזלות הפורחין. ונ"ל דבתים שלנו שהרבים דורסין בהן שהמוצא שם הרי הוא שלו (דדלמה דחנות) [דדומה לחנות] הוא ותנן מצא בחנות הרי הוא שלו משום דרבים מצויין שם ולא קניא ליה חנותו אבל אם יתברר שהוא של בעה"ב שנמצא במקום דלא דרסי רבים שם הרי הוא של בעה"ב כדתנן בין התיבה ולחנווני הרי הוא של חנווני. אבל אם דעת אחרת מקנה לו כגון שנכנס גנב לבית ראובן להקנות לו מציאה והיה שמעון שם יושב והיה סבור הגנב שהוא ראובן בעה"ב ומכר לו המציאה בין ישנו ראובן בבית בין שאינו בבית יזכה לו ביתו המציאה אע"פ שהוא בית דרסי רבים, דהיכא דדעת אחרת מקנה לא בעינן חצר המשתמר ולא עומד בה, כדתנן ראה אותן רצין אחר מציאה ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ואמר עולא והוא שעומד בצד שדהו ומותבינן עלה לעולא וכו' עד דתריץ רב פפא דעת אחרת מקנה אותן שאני דלא בעינן עומד בצד שדהו וכו' עד במתנה היאך קיבלה מיניה ר' אבא במתנה אע"פ שרץ אחריהן ואין מגיען זכתה לו שדהו אע"פ שאינה משתמרת ולא בעינן נמי עומד בתוכה כדאמר [וכי] ר' יהושע ור' עקיבא בצד שדהו של ר"ג היו עומדין אעפ"כ קנו, ה"נ אע"פ שהבית אינו משתמר (ולא בעינן רבים) וגם ראובן לא היה שם כיון שנכנס בו גנב להקנותו לו וכיון דאי הוה ראובן שם הוה זכי ביה זכה ליה נמי ביתיה וקנה, וכ"ש דאי הוה ראובן בביתיה דקנה [ו]חייב שמעון להחזירו לו. והמעשרות של ר"ג בשדה שאינה משתמרת היו להם [לכן] מקשי מינה לעולא.
המשכיר בית לחבירו וחפר בו השוכר ומצא ממון, אם שתוך טפי הרי הוא שלו דאמ[רינן] של גוים היה בית זה שלהם ולפנים [ו]הטמינוהו, ואם היה בית של אבותיו ואבות אבותיו חייב להחזיר למשכיר.
<h2>דף פח:</h2>
הא דר' יוסי בר' חנינא דאמר [צ"ו:] באושא התקינו האשה שמכרה בניכסי מלוג ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, פר"ח בלא דמים, ומסתבר טעמא מדאמר בסוף יש נוחלין [ב"ב קל"ט:] א"ר אשי בעל שווייה רבנן כיורש ושווייה כלוקח הכא טבא ליה עבדו ליה והכא טבא ליה עבדו ליה ובמסקנא מקשי והא גבי דר"י בר חנינא דאיכא פסידא ללקוחות ושווייה רבנן כלוקח ומשני התם אינהו אפסידו אנפשיהו דלא בעי להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי בעלה, ומדק[אמר] אפסידו אנפשיהו ש"מ דלא שקלי דמים דאי שקלי מאי פסידייהו. וי"א דבעל מוציא מיד הלקוחות בדמים, ומייתו ראייה מהכיר בה שאינו שלו דאמר רב [ט"ו:] מעות יש לו. והבל הוא דהתם נמי לא שקלי מן הטורף כלום אלא מאותו שמכרה לו דאמר פיקדון הוו מעות גביה, אבל הכא ממאן שקיל האשה שמכרה אינה בעולם ובכל ניכסיהם יהי' בעל לוקח ראשון, ועוד דדיניה דבעל ככל לוקח שבעולם שהלוקח ראשון זוכה ומוציא מן השני בלא דמים ה"נ ל"ש.
<h2>דף קיח.</h2>
ראובן שטען לשמעון מנה אתה חייב לי ושמעון משיבו איני יודע שאני חייב לך כלום, דין זה פסוק מיהא דאיתמר [ב"מ צ"ז:] מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ור"נ ור' יוחנן אמרי פטור, וטעמא מפרש בפ' ראשון דכתובות [י"ב:] המחייבין אומרי' בריא ושמא בריא עדיף והפוטרין אומרי' אוקי ממונא בחזקת מריה, ופסיק התם כר"נ וכר' יוחנן לפטור. ומיהו אמרי' בעלמא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי פטור ואמר ר"נ [שבועות מ':] ומשביעין אותו שבועת היסת, ה"נ ישבע שמעון שאינו יודע שחייב לו כלום ופטור. וה"ה אם טען שמעון איני יודע שאני חייב לך כי אם חמשים, אבל טען שמעון איני חייב לך אלא חמשים והשאר איני יודע חייב לשלם כל המנה, כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע משאיל"מ, דכיון דטען ליה במנה ואודי ליה בנ' איחייב ליה שבועה דאורייתא שאין חייב לו אלא נ' בלבד וכי אמר בתר הכי והשאר איני יודע היאך ישבע שאין חייב לו אלא נ' האמר איני יודע, וכיון שאין יכול לישבע שבועה שחייב עצמו בתחילה משלם.
